לוותר או להילחם? כך תזהו משבר ספורטיבי רגעי אצל הילד שלכם
- טליה שחר
- 1 בדצמ׳
- זמן קריאה 2 דקות
כל הורה לספורטאי שמע פעם את המשפט הזה:“נמאס לי, אני פורש.”
זו מכה בבטן.
אתם משקיעים כל כך הרבה — זמן, כסף, אנרגיה, תמיכה —ופתאום עולה השאלה: האם כל זה הלך לפח? האם זה סוף החלום?
אז לפני שאתם נבהלים, תזכרו דבר חשוב:
לא כל רצון לפרוש נובע מאותו מקום.
לפעמים זה משבר רגעי. לפעמים הראש פשוט מבקש עזרה.
משבר רגעי – חיצוני וזמני
במקרים כאלה הילד עדיין אוהב את המשחק, אבל לא את הסיטואציה:מאמן קשוח, חוסר דקות, לחץ חברתי או פשוט תקופה מתישה.הוא לא רוצה לפרוש מהספורט – הוא רוצה להרגיש טוב שוב.
אז מה עושים? תנו לו יומיים חופש, תנו מקום לשיחה, בלי לחץ ובלי דרמה.הרגש חוזר מהר יותר ממה שאתם חושבים.
חסם מנטלי - דורש התייחסות אחרת
לפעמים הרצון לפרוש הוא לא בריחה מהמאמן, אלא בריחה מהכאב.
הילד קופא במשחק, מתוסכל מעצמו, או מרגיש “שהוא פשוט לא מספיק טוב”.
זה לא חוסר מוטיבציה – זה חוסר ביטחון.
סימנים שאסור להתעלם מהם:
בחילות או כאבי בטן לפני משחקים
משחק מצוין באימונים, אבל "נעלם" בתחרות
ביקורת עצמית קשה על כל טעות
פחד לטעות – או להפסיק לנסות בכלל
איבוד שמחה מהספורט
אז מה עושים? אל תתנו לו לברוח, תתנו לו כלים להתמודדות.
המיינד הוא שריר – וכמו כל שריר, הוא פשוט צריך אימון.
בסוף, זה לא רק ספורט. זאת גם היכולת להתמודד עם לחץ, אכזבה ולחזור חזק יותר.
הורים שלא מפחדים לדבר על הצד המנטלי, עוזרים לילד שלהם לא רק להישאר במגרש – אלא גם לצמוח ממנו.
אם הילד שלכם “שחקן אימונים” שמתקשה להביא את עצמו לידי ביטוי בלחץ,יכול להיות שזה הזמן לחזק גם הכישורים המנטליים שלו.
תגובות