למה אנחנו מזייפים מאמץ? מנגנון ההגנה על האגו של ספורטאים והמחיר המנטלי
- טליה שחר
- 26 בפבר׳
- זמן קריאה 2 דקות
תקציר: זיוף מאמץ בספורט הוא מנגנון הגנה פסיכולוגי שנועד להגן על האגו מפני פחד מכישלון. במקום להתמודד עם המציאות של מאמץ מקסימלי שאינו מוביל לניצחון, הספורטאי בוחר להשקיע פחות מ-100% כדי לייצר "תירוץ מראש" לחוסר הצלחה. התופעה פוגעת ב"מערכת ההפעלה המנטלית", יוצרת "בנק ראיות" של ויתור, ודנה את הספורטאי לחיות בתוך סימן שאלה לגבי הפוטנציאל האמיתי שלו.
אני רוצה להחזיר אתכם רגע אחורה, לתחילת שנות התשעים. אני שחקנית נבחרת הנערות בכדורסל של ישראל, מחנה אימונים בווינגייט. יום שבת, שבע בבוקר. שעה מוקדמת מדי, ללא ספק. חבורת נערות רצות על הכביש שסובב את וינגייט – מסלול הריצה המייגע של המכון.
סיבולת לב-ריאה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. למעשה, היא הייתה ממש גרועה, והבנות בנבחרת שרצו מעולה רק הדגישו את זה. בעודנו רצות, והן כבר כל כך רחוקות עד שאני לא רואה אותן, המוח שלי הכניס לפעולה מנגנון משומן היטב: התחלתי לרוץ לאט בכוונה.
סיפרתי לעצמי שאם אני גם ככה גרועה בריצה, והן גם ככה פתחו פער עצום – אז בשביל מה להתאמץ?
מנגנון ההגנה על האגו: המלכוד של הפרפקציוניזם
היום אני יודעת שזה לא היה עצלנות. זה היה הניסיון הנואש שלי לייצר לעצמי תירוץ מראש: "אני לא טובה כי לא באמת התאמצתי".
זה המלכוד של הפרפקציוניזם. אנחנו כל כך מפחדים לתת 100% ולא לנצח, שאנחנו מעדיפים לתת 60% ולשמור על האשליה ש"אם רק הייתי רוצה, הייתי יכולה". אנחנו בוחרים בכישלון בטוח רק כדי שלא נצטרך להתמודד עם כישלון שאולי יגיע למרות המאמץ.
מה אתם מלמדים את מערכת ההפעלה המנטלית שלכם?
כשאתם "מזייפים" בריצה, או מוותרים לעצמכם כשנראה שלא תשיגו את מה שאתם רוצים, אתם עושים נזק לתוכנה שלכם. בכל פעם שאתם נותנים פחות מהטוב ביותר, אתם מפקידים בבנק הראיות הוכחה שאתם אנשים שמוותרים כשקשה.
הבעיה מתחילה ברגע האמת – ביום המשחק. המוח שלכם ינסה להניע, ייזכר שאתם "וותרנים מדופלמים" ופשוט יכבה לכם את המנוע.
אי אפשר להדליק מאמץ במאני-טיים אם כיביתם אותו באימון.
ואי אפשר לשים גז אם לא מילאתם את מיכל הדלק.
המחיר הצורב: לחיות בתוך סימן שאלה
אני יודעת שבחיים לא הייתי הופכת לרצה המצטיינת של הנבחרת, אבל עם טיפה פחות "הגנה על האגו", הייתי יכולה להיות הרבה יותר טובה ממה שהייתי.
הבעיה היא שזה כבר מאוחר מדי. לעולם לא אדע מה היה הגבול האמיתי שלי.
וזה העלות האמיתית של זיוף מאמץ: לא רק שהפסדתם את המשחק, גזרתם על עצמכם לחיות בתוך סימן שאלה.
אם נסתכל על זה ברמה העמוקה ביותר – ב-Essence שלכם – המאמץ לא נועד להבטיח לכם את הגביע. הוא נועד להבטיח שאתם יודעים מה התקרה שלכם.
כשאתם עוצרים לפני הקו, אתם אולי שומרים על האגו, אבל אתם מאבדים את הסיכוי היחיד לגלות כמה רחוק באמת יכולתם להגיע.
אתם מוותרים על הניצחון הכי חשוב – הניצחון על הגרסה הבינונית של עצמכם.
סיכום: כאב המאמץ מול כאב החרטה
בספורט, בעבודה ובזוגיות – הכי טוב שלנו לא תמיד מביא את הניצחון.
וזה כואב. אבל יש דבר אחד שיותר כואב מלהפסיד: לגמור משחק ולדעת עמוק בלב שיכולת לתת יותר.
כאב המאמץ הוא זמני, אבל כאב החרטה הוא נצחי.
עכשיו תורכם: אל תיתנו לאגו שלכם להמשיך "להלבין" ויתורים. תבחרו מגרש אחד היום ותחליטו שאתם נותנים שם 100%. לא כדי לנצח אחרים, אלא כדי להוכיח למערכת ההפעלה שלכם שאתם אנשים שמופיעים למשחק של החיים שלהם.
תגובות