עוד 10%: מה קורה כשהמוח מחליט שהגעתם לקצה

יש תרגיל בפילאטיס (וגם כמעט בכל שיעור חיטוב) שאני ממש לא אוהבת. קוראים לו "כלב משתין". השם אולי לא הכי אלגנטי, אבל מי שמכיר.ה יודע.ת במה מדובר. למי שלא - תשתמשו בדמיון שלכם. בואו רק נגיד שהוא עובד על שרירי הירך והישבן, ודורש להישאר בתנוחה שלא בדיוק גורמת לי להרגיש כמו אשת ברזל.

אני לא טובה בתרגיל הזה. אין לי טווח תנועה טוב, והוא תמיד מוציא ממני את אותו מונולוג פנימי: "מה עשיתי רע בחיים שמצאתי את עצמי על ארבע מרימה רגל הצידה?" ואז מתחיל המשא ומתן. "נו, כמה זמן עוד נשאר?" "די, מיציתי." כך בדיוק היה גם בשיעור בשבוע שעבר.

ואז המדריכה, יעל, עברה לידי ואמרה: "טליה, יש לך עוד טווח. תעלי עוד קצת." התגובה הראשונה שלי הייתה כמעט אוטומטית - "אין עוד. עזבי אותי באמא'שלך." אבל במקום להמשיך להתווכח עם המחשבה הזאת, עשיתי משהו אחר. החזרתי את תשומת הלב שלי לתנועה. עוד נשיפה. עוד ניסיון. ופתאום... הרגל עלתה קצת יותר גבוה. לא הרבה, רק עוד קצת. אבל יותר ממה שתמיד הייתי עושה. ובאותו רגע קלטתי שזה לא השריר שעצר, זה המוח עצר.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה. למעשה, אני חושבת שזה קורה לכולנו עשרות פעמים ביום. לא רק באימון. גם בישיבה. גם במשחק. גם בשיחה לא קלה. גם ברגע שבו המוח לוחש לנו: "זה מספיק."

הפוסט הזה הוא בהשראת המורה יעל - על אותם 10% הנוספים שלפעמים מסתתרים ממש מעבר לברירת המחדל של המוח.

קבלו ישירות טיפים וכלים שישדרגו את הביצועים שלכם

המוח שלנו לא התפתח כדי למקסם את הביצועים שלנו ולקחת אותנו עד לקצה. הוא התפתח כדי לחסוך באנרגיה, להימנע מסיכונים ולהשאיר אותנו בחיים מספיק זמן כדי שנעביר את הגנים שלנו הלאה.

בימים קדומים, אלא שהלכו "עד הקצה" פשוט מאוד לא שרדו. אז מבחינתו, אם הצלחנו לעשות משהו "מספיק טוב" - אין סיבה להשקיע עוד. זו ברירת המחדל ההשרדותית שלו.

הבעיה היא שמערכת ההפעלה הקדמונית הזאת עדיין מפעילה אותנו גם כשהסכנה הגדולה ביותר שלנו היא עוד סט בפילאטיס, משחק צמוד, או מצגת בעבודה.

לכן אחת המשימות החשובות שלנו היא לדעת לעשות מדי פעם override קטן לברירת המחדל הזאת.

לעקוף אותה - לא בכוח או במלחמה, אלא במודעות ובחירה.

אני רואה את זה אצל ספורטאים בקליניקה שלי ברמת גן ובתל אביב. רובם בטוחים שהם נותנים 100%.

הם מגיעים לכל אימון. ישנים. אוכלים נכון. משקיעים.

אבל ברגע שהמשחק נהיה צמוד, או אחרי טעות, הם משאירים לפחות 10% על הרצפה.

לא כי הם ויתרו, אלא כי תשומת הלב שלהם כבר לא במשחק אלא עסוקה בטעות הקודמת, או בפחד מהטעות הבאה.

במה המאמן חושב. בשופט. בקהל.

וכשתשומת הלב נודדת מהמשימה – הביצועים נפגעים.

וזה שהמוח כבר החליט שזה מספיק, זה לא אומר שבאמת נגמר הכוח.

מה זה 100%?

זו גם הסיבה שאני לא אוהבת את המשפט:

"תן את ה-100% שלך."

איך בכלל יודעים מה זה?

לפעמים באמת הגענו לקצה. אבל הרבה פעמים הגענו רק לקצה שהמוח סימן כ"מספיק".

ואלה שני דברים שונים.

כמה פעמים שחקן בטוח שאין לו יותר אוויר, ואז הכדור מגיע דווקא אליו והוא מוצא עוד ספרינט?

כמה פעמים אנחנו בטוחים שהריכוז נגמר, ואז ברגע המכריע מצליחים לקבל עוד החלטה טובה?

לא תמיד.

אבל הרבה יותר פעמים ממה שאנחנו חושבים.

מאז אותו שיעור אני שואלת את עצמי שאלה אחרת.

לא: "האם נתתי 100%?"

אלא: איך ייראו עוד 10%?

10% יותר ריכוז.

10% יותר נוכחות.

10% יותר מאמץ.

10% יותר אומץ.

10% יותר סבלנות.

התחלתי לשים לב לזה בחדר הכושר – שם זה קצת יותר משקל על המוט, או עוד חזרה אחת.

במשחק זה יכול להיות עוד קצת מהירות בספרינט אחרי כדור.

בשיחה זה יכול להיות עוד רגע של הקשבה לפני שמגיבים.

בסופר זה יכול להיות 10% יותר חיוך לקופאית העייפה.

כי זה בדיוק ההבדל בין פשוט לעבור את המשימה לבין להיות באמת נוכחים בה.

ויש גם עוד צד למטבע:

10% יותר לא תמיד אומר להתאמץ יותר.

לפעמים בדיוק ההיפך.

10% פחות לחץ.

10% פחות ביקורת עצמית.

10% פחות להילחם בטעות שכבר קרתה.

10% יותר שקט.

10% יותר סקרנות.

10% יותר אמון.

כי ביצועים איכותיים לא תמיד דורשים יותר כוח.

הרבה פעמים הם דורשים איכות אחרת של תשומת לב.

עצירת שריר או עצירת מוח?

יש הבדל עצום בין השניים.

עצירת שריר היא אמיתית ואומרת שהגעתם לגבול הפיזיולוגי.

עצירת מוח היא אחר. זו התחושה שהגעתם לקצה.

לפעמים היא צודקת.

אבל הרבה פעמים היא רק ההצעה הראשונה של המוח לעצור.

והדרך לזהות את ההבדל היא לא להתווכח עם המחשבה.

זה בדיוק מה שקרה לי בפילאטיס.

לא ניסיתי לשכנע את עצמי שאני חזקה יותר. לא עודדתי את עצמי. לא חיפשתי מוטיבציה.

אלא החזרתי את תשומת הלב לתנועה ולנשימה. ורק אז יכולתי לגלות מי באמת עצר.

השריר, או המוח?

וזה אכן קרה.

לא התחזקתי ולא נהייתי גמישה יותר באורח פלא.

אלא הפסקתי להקשיב למונולוג הפנימי, החזרתי את תשומת הלב למה שהגוף עושה, וגיליתי שהיכולת הייתה שם גם קודם.

אני פשוט לא השתמשתי בה.

הכדור במגרש שלכם:

השבוע, כשאתם שומעים את ה"מספיק" הפנימי שלכם, בין אם זה במגרש, במשרד, בבית עם המשפחה, או בכל מקום אחר, אל תשאלו אם אתם יכולים לתת עוד 100%.

שאלו שאלה קטנה יותר:

זה השריר מדבר?

או שזה המוח?

ואם מתברר שזה רק המוח...

נסו למצוא עוד 10% - של מאמץ, סבלנות, נדיבות, או נוכחות.

אם אתם מרגישים שאתם יודעים שאתם צריכים לתת עוד 10% אבל עדיין לא מצליחים להפוך את זה לעקביות בשטח, אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות לפתור הכול לבד.

אני עובדת עם ספורטאים ואנשים הישגיים בדיוק על הפער הזה -- בין לדעת לבין לבצע. ואם זה מדבר אליכם, לחצו על עלינק ואחזור אליכם עם הפרטים.

צרו קשר עכשיו!

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין עצירת שריר לעצירת מוח? עצירת שריר היא גבול פיזיולוגי אמיתי - הגוף פשוט לא יכול יותר. עצירת מוח היא תחושה סובייקטיבית של "מספיק", שנועדה לחסוך אנרגיה ולהימנע מסיכון, ולא תמיד משקפת את הגבול האמיתי של היכולת.

איך יודעים אם המוח שלי מגזים כשהוא אומר לי לעצור? לא מתווכחים עם המחשבה - מחזירים את תשומת הלב לגוף, לתנועה או לנשימה, ובודקים אם באמת אין יותר, או שזו רק ההצעה הראשונה של המוח לוותר.

למה "לתת 100%" זו שאלה בעייתית? כי קשה לדעת בזמן אמת מה זה בכלל 100% - המוח נוטה להכריז "הגעתי לקצה" הרבה לפני הגבול האמיתי. שאלה שימושית יותר היא "איך ייראו עוד 10%?", שמפנה את תשומת הלב לפעולה קטנה וקונקרטית במקום לניסיון להעריך מאמץ מוחלט.

האם "עוד 10%" תמיד אומר להתאמץ יותר? לא. לפעמים 10% נוספים מתבטאים דווקא בפחות - פחות ביקורת עצמית, פחות לחץ, יותר שקט או סקרנות. ביצועים איכותיים לא תמיד דורשים יותר כוח, אלא איכות אחרת של תשומת לב.

על הכותבת: טליה שחר היא מאמנת מנטלית לספורטאים ואנשים הישגיים, לשעבר כדורסלנית מקצוענית, עם קליניקה ברמת גן ובתל אביב. היא עובדת עם ספורטאים, מאמנים והורים, מנהלים ואנשים הישגיים, על שיפור ביצועים תחת לחץ וחוסן מנטלי.