חוסן מנטלי בספורט: למה אין דרך אחת להיות ספורטאי חזק
- טליה שחר
- 7 באוג׳
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 23 באוג׳
בסוף השבוע שעבר הג'ודוקא ענבר לניר התראיינה לטל גלעדי ב"ידיעות אחרונות".
בכתבה היא דיברה, בין היתר, על המשבר שחוותה אחרי הזכייה במדליית כסף באולימפיאדת פריז, ועל כך שאף אחד לא באמת מכין אותך למה שקורה אחרי רגע אופורי שכזה.
היא סיפרה גם כיצד היא משתמשת בשפת גוף ובדמיון מודרך כדי להתכונן לקרבות.
מתוך כל הדברים שענבר סיפרה, דבר אחד קפץ לי במיוחד.
כי הוא רלוונטי לא רק לספורטאים.
הוא רלוונטי גם להורים, למאמנים, למנהלים ולכל אדם שמנסה לתפקד טוב תחת לחץ:
לפעמים הבעיה היא לא הטכניקה.
כשהבעיה היא לא הטכניקה
רוב הספורטאים יודעים לעבוד על המשחק שלהם.
הם מנתחים טכניקה.
משפרים תנועה.
מתרגלים עוד ועוד.
וברור שזה חשוב.
אבל יש רגעים שבהם הבעיה כבר לא נמצאת במה שהם יודעים לעשות.
היא נמצאת במה שקורה להם ברגע האמת.
במחשבות שעולות אחרי טעות.
ברגש שמציף לפני תחרות.
בתגובה ללחץ כשהכול מונח על הכף.
ושם, הרבה פעמים, מתחיל החיפוש אחר "מה לא בסדר".
אולי אני צריך להיות יותר קשוח.
פחות להתרגש.
יותר בשליטה.
אבל מה אם הבעיה היא לא שצריך לשנות את הספורטאי?
מה אם צריך קודם להבין איך הוא עובד?
"ענבר, תהיי קשוחה רגע"
גם ענבר לניר הכירה את זה.
בתחילת הדרך שלה בג'ודו, היא הייתה בוכה באמצע אימונים.
בעיקר מתסכול.
מרגעים שבהם הרגישה שהיא יכולה יותר.
היא התאמנה לצד ירדן ג'רבי, שהייתה מבוגרת ממנה, וירדן כמעט שלא הייתה בוכה.
ענבר מספרת שהתגובה שלה הייתה כמו של הרבה ספורטאים:
"ענבר, תהיי קשוחה רגע."
היא ניסתה לשנות את עצמה.
להפסיק לבכות.
להיות יותר כמו הדימוי של ספורטאית חזקה.
אבל זה לא עבד.
ככל שניסתה לעצור את הרגש, הוא רק התחזק.
וזה הלחיץ את מאמן הנבחרת, שני הרשקו, שלא ידע להתמודד עם ספורטאית שבוכה לו מול הפנים, במקום ללכת לשירותים ולבכות שם בסתר, כמו רוב הג'ודוקאיות האחרות.
ואז קרה משהו חשוב.
במקום לנסות לתקן את ענבר, הם התחילו להבין את ענבר.
היא סיפרה ששני למד איך לדבר איתה.
הוא למד שהדמעות שלה הן לא סימן שהיא נשברת.
הן הדרך שלה לשחרר עומס ואנרגיה.
היא אפילו אמרה לו:
"אל תתרגש, תחשוב שאני מזיעה מהעיניים."
וזה אולי המשפט שמסכם את כל הסיפור.
כי דקה אחת היא בכתה מתסכול.
ודקה אחר כך היא הייתה על המזרן, עושה איפון מנצח.
הרגש לא הוריד אותה.
הוא היה חלק מהדרך שלה לחזור לביצוע.
חוסן מנטלי נראה אחרת אצל כל ספורטאי
יש לנו נטייה לחשוב שחוסן מנטלי נראה בצורה אחת.
ספורטאי חזק הוא רגוע.
שקט.
לא מתרגש.
לא מראה חולשה.
ענבר הסתכלה על ירדן ג'רבי, שגם היא הייתה מודל להצלחה.
ירדן כמעט לא הייתה בוכה.
ענבר כן.
ושתיהן הגיעו לפסגה.
כי חוסן מנטלי לא נראה כמו תבנית אחת.
הוא נראה אחרת אצל כל אחד מאיתנו.
ספורטאי אחד צריך שקט לפני תחרות.
אחר צריך לדבר.
אחד צריך כמה דקות לבד.
אחר צריך מאמן שייתן לו אנרגיה.
אחד צריך להוריד עוררות.
אחר דווקא צריך להעלות אותה.
ולכן השאלה היא לא:
"איך אלופים אחרים מתמודדים?"
השאלה היא:
"מה עובד לי?"
למצוא את הדרך שלך
וזאת בדיוק הסיבה שבקליניקה אני לא מנסה להפוך ספורטאים לגרסה של מישהו אחר.
שני לא ניסה להפוך את ענבר לירדן.
הוא למד את ענבר, והיא למדה להסביר לו מה היא צריכה.
גם אני לא מגיעה עם תשובה מוכנה.
אני מגיעה עם ארגז כלים — להתמודדות עם לחץ, לבניית ביטחון, להתמודדות עם טעויות ולחזרה מהירה לביצוע.
אבל אין פתרון שטאנץ.
לא כל כלי מתאים באותה צורה לכל ספורטאי או לכל אדם הישגי.
התפקיד שלי הוא להבין מה מניע את מי שיושב מולי.
מה מפעיל אותו.
מה עוזר לו להירגע.
מה דווקא מרים אותו.
מה גורם לו להיתקע אחרי טעות.
ומה עוזר לו לחזור מהר לביצוע.
ויחד איתו למצוא את השילוב שמתאים לו.
את הדרך שבה הוא יכול להביא את עצמו למגרש, למזרן או לחדר הישיבות — דווקא ברגעים שבהם הכי קשה.
"תהיי את"
זאת גם אחת המתנות הגדולות שסביבה יכולה לתת לספורטאי.
ענבר סיפרה שההורים שלה תמיד אמרו לה:
"תהיי את."
משפט פשוט.
לא תמיד קל ליישם אותו.
במיוחד בסביבה תחרותית, שבה כל תגובה, כל טעות וכל חולשה לכאורה מקבלים תשומת לב ונשפטים כל הזמן.
דווקא המקום הזה נתן לה את הכוח להכיר את עצמה — וגם ללמד את המאמן שלה איך לאמן אותה בצורה המיטבית.
כולל לומר לו שהיא צריכה לשמוע "כל הכבוד" במהלך קרב, גם כשהמצב נראה לא טוב.
כי גם בעשר השניות האחרונות היא עדיין יכולה לבצע מהלך מנצח.
וזה שיעור חשוב לא רק לספורטאים.
גם להורים ולמאמנים.
מתוך רצון אמיתי לעזור, קל לנו לפעמים לנסות לשנות.
לבקש מהילד להיות פחות רגיש.
פחות מתרגש.
יותר כמו מישהו אחר.
אלא שהתפקיד שלנו הוא לא לגדל את הילד שדמיינו.
אלא לעזור לילד להבין מי הוא, ומה יעזור לו לפרוח.
"תהיי את" לא אומרת "תישארי כמו שאת"
ולכן אני רוצה להציע פרשנות קצת אחרת למשפט של ההורים של ענבר.
אולי "תהיי את" לא אומר:
"תישארי בדיוק כמו שאת."
אולי הוא אומר:
תכירי את עצמך כל כך טוב, שתדעי מה את צריכה ברגע הכי קשה — וגם תדעי לבקש את זה.
זו בעיניי אחת המטרות החשובות של אימון מנטלי בספורט.
לא להפוך את הספורטאי ליותר קשוח.
לא לגרום לו להפסיק להרגיש.
לא ללמד אותו להגיב בדיוק כמו הספורטאי שלידו.
אלא לעזור לו להבין את עצמו טוב יותר.
לזהות מה קורה לו תחת לחץ.
להכיר את דפוסי החשיבה והתגובה שלו.
ולבנות לעצמו דרכים שעוזרות לו לחזור לביצוע.
כי בסופו של דבר, מי שאנחנו הוא לא בהכרח משהו שצריך לתקן.
לפעמים הוא המקום שממנו אפשר להתחיל לבנות.
חוסן מנטלי מתחיל בהיכרות עם עצמך
חוסן מנטלי בספורט אינו אומר שספורטאי לא מתרגש, לא בוכה, לא טועה או אף פעם לא מאבד ביטחון.
הוא גם לא נראה אותו דבר אצל כל ספורטאי.
חוסן מנטלי הוא היכולת להכיר את עצמך, להבין מה קורה לך תחת לחץ ולפתח דרכים שעוזרות לך להמשיך לתפקד ולבצע גם כשהדברים לא מרגישים מושלמים.
לפעמים הדרך לשם עוברת דרך נשימות.
לפעמים דרך רוטינה.
לפעמים דרך דמיון מודרך.
לפעמים דרך משפט פנימי.
ולפעמים, כמו במקרה של ענבר, דרך ההבנה שדמעות הן פשוט דמעות — ולא סימן שאת לא חזקה.
המטרה היא לא להפוך לספורטאי אחר.
המטרה היא להכיר את הספורטאי שאתה — ולדעת איך להביא אותו לביצוע ברגע האמת.
הכדור במגרש שלכם: מה הורים יכולים לעשות כדי לפתח עצמאות מנטלית?
לפעמים מספיק להתחיל בשאלות אחרות.
במקום:
"מה קרה לך?"
אפשר לשאול:
"מה הרגשת שקרה לך שם?"
במקום:
"למה אתה כל כך מתרגש?"
אפשר לשאול:
"מה עוזר לך כשההתרגשות עולה?"
במקום:
"תסתכל איך הוא מתמודד."
אפשר לשאול:
"מה אתה כבר יודע שעובד לך?"
ובמקום לנסות מיד לתקן את ההתנהגות, אפשר לעצור ולנסות להבין מה עומד מאחוריה.
כי לפעמים מה שנראה לנו כמו חולשה הוא פשוט דרך שעדיין לא למדנו להבין.
והמטרה היא לא להפוך את כל הספורטאים לאותו סוג של "חזקים".
המטרה היא לעזור לכל אחד מהם למצוא את הדרך שבה הוא יכול להיות חזק כשהוא עצמו.
אם אתם מרגישים שהספורטאי.ת שלכם זקוקים לחיזוק הכישורים המנטליים שלכןם לחצו על הלינק לקביעת שיחה לבדוק אם ליווי מנטלי יכול לעזור.
מהו חוסן מנטלי בספורט?חוסן מנטלי הוא היכולת של ספורטאי להתמודד עם לחץ, טעויות, רגשות ואתגרים ולחזור לביצוע. הוא אינו אומר שספורטאי לא ירגיש לחץ או תסכול, אלא שהוא מכיר את התגובות שלו ויודע כיצד להתמודד איתן.
האם ספורטאי חזק צריך לשלוט ברגשות שלו?לא בהכרח. שליטה ברגשות אינה התנאי היחיד לחוסן מנטלי. לפעמים הרגש הוא חלק טבעי מהתגובה של הספורטאי ואינו מפריע לביצוע. השאלה החשובה היא האם הספורטאי יודע מה קורה לו ומה עוזר לו לחזור לביצוע.
האם כל הספורטאים צריכים להשתמש באותם כלים מנטליים?לא. נשימות, דמיון מודרך, רוטינות, דיבור פנימי וכלים אחרים יכולים לעזור, אבל לא בהכרח באותה צורה או באותה מידה לכל ספורטאי. אימון מנטלי טוב מתאים את הכלים לאדם ולא להפך.
איך הורים יכולים לעזור לילד לפתח חוסן מנטלי?במקום לנסות לשנות את הילד או להשוות אותו לספורטאים אחרים, הורים יכולים לעזור לו להבין את עצמו: מה מלחיץ אותו, מה עוזר לו, איך הוא מגיב לטעויות ומה הוא צריך ברגעים קשים. גם מתן מקום לביטוי רגשי בלי לפרש אותו מיד כחולשה יכול לעזור.
איך מאמן יכול להתאים את הגישה שלו לספורטאי?הצעד הראשון הוא להכיר את הספורטאי שמולו ולא להניח שכל הספורטאים מגיבים ללחץ באותה דרך. כדאי לשאול מה עוזר לו, מה מקשה עליו ואיזה סוג של תקשורת מאפשר לו להישאר מחובר לביצוע גם תחת לחץ.
על הכותבת: טליה שחר היא מאמנת מנטלית לספורטאים ואנשים הישגיים, לשעבר כדורסלנית מקצוענית, עם קליניקה ברמת גן ובתל אביב. היא עובדת עם ספורטאים, מאמנים והורים, מנהלים ואנשים הישגיים, על שיפור ביצועים תחת לחץ וחוסן מנטלי.
תגובות