אופטימיות ריאלית: איך להמשיך לפעול גם כשהמציאות לא מסתדרת
אופטימיות לא אומרת להאמין שהכול יהיה בסדר. היא אומרת להאמין שגם אם הדברים לא יהיו כפי שרצינו, נוכל להתמודד ולפעול בתוך המציאות שנקבל.
המכתב הזה התחיל כברכת ראש השנה.
במקום לאחל לכם שנה טובה, החלטתי לאחל לכם משהו שאני, באופן אישי, עדיין מתאמנת עליו: אופטימיות.
נולדתי לשושלת של נשים פסימיות. עוד באירופה.
ולמרות שכנראה היו להן סיבות טובות להיות כאלה, העבודה הפנימית שלי להתגבר על הנטייה הזאת היא משהו שהפך עם השנים לקצת יותר קל. אבל כנראה שתמיד יהיה בה חלק ממני.
ואולי טוב שכך. כי עם השנים הבנתי שאופטימיות לא חייבת להיות ההפך מפסימיות. היא גם לא חייבת להיות ההרגל להגיד "יהיה בסדר".
בעיניי, אופטימיות מעניינת הרבה יותר כשהיא מחוברת למציאות.
"מהי אופטימיות ריאלית?
אנחנו לא יודעים מה השנה הקרובה תביא.
אף אחד לא יודע.
יכולים להיות בה דברים שתכננו, ודברים שלא ביקשנו. הצלחות, אכזבות, שינויים, הפסדים, הזדמנויות ואולי כמה הפתעות שלא היינו בוחרים בעצמנו.
זה נכון לעונה חדשה של ספורטאי.
לקריירה.
לעסק.
למשפחה.
לחיים בכלל.
ולכן השאלה שמעניינת אותי היא לא:
"האם אתם חושבים שהכול יהיה טוב?"
אלא:
"מה אתם מאמינים שיקרה אם הוא לא יהיה?"
האם תחשבו שאין יותר מה לעשות?
או שתוכלו להגיד:
"אוקיי. זה המצב עכשיו. מה עושים מכאן?"
זו מבחינתי אופטימיות ריאלית.
לא אופטימיות עיוורת שמתעלמת ממה שקורה.
לא ניסיון לשכנע את עצמנו שכל דבר רע יהפוך בסוף לטוב.
אלא היכולת להסתכל על המציאות כמו שהיא, גם כשהיא לא נעימה, ולהאמין שיש לנו יכולת להתמודד איתה ולפעול בתוכה.
אפשר לנסח את זה אפילו יותר פשוט:
אני לא יודעת מה יהיה. אבל אני מאמינה שאדע להתמודד עם מה שיהיה.
אופטימיות היא לא רק תכונה גנטית. אפשר לפתח עליה
יש אנשים שנוטים מטבעם לראות את העתיד באופן אופטימי יותר, ויש אנשים שנוטים יותר לפסימיות.
אני, כאמור, קיבלתי כנראה קצת יותר מדי מהאפשרות השנייה.
אבל נטייה היא לא גזר דין.
אפשר לשים לב לאופן שבו אנחנו מפרשים אירועים.
אפשר ללמוד לזהות מה עדיין נמצא בשליטתנו.
אפשר להפסיק להתלונן על מה שכבר קרה ולשאול מה אפשר לעשות עכשיו.
ואפשר לחזק את היכולת הזאת עם תרגול.
זה חשוב במיוחד כשאנחנו מדברים על חוסן מנטלי.
כי יש הבדל גדול בין להאמין שהחיים יספקו לנו את מה שאנחנו רוצים, לבין להאמין שאנחנו מסוגלים להתמודד גם כשהם לא.
הראשון הוא ביטחון בתוצאה.
השני הוא ביטחון בעצמנו.
והביטחון השני הוא זה שמעניין אותי במיוחד בעבודה שלי כמאמנת מנטלית לספורטאים ומנהלים.
מה אופטימיות יכולה ללמד ספורטאים?
ספורטאים חיים בעולם שבו התוצאה נמצאת כל הזמן מול העיניים.
לוח התוצאות.
הדירוג.
הזמן.
הנקודות.
הטבלה.
הניצחון וההפסד.
אבל דווקא משום שהתוצאה כל כך חשובה, חשוב להבין מה נמצא בדרך אליה.
נניח שטניסאי מפסיד את המערכה הראשונה.
הוא יכול לחשוב:
"אין לי סיכוי. הוא פשוט יותר טוב ממני."
והוא יכול לחשוב:
"אוקיי. המערכה הראשונה שלו. אבל המשחק עוד לא נגמר."
שתי המחשבות מתייחסות לאותה מציאות.
אבל רק אחת מהן משאירה את הספורטאי בתוך המשחק.
במקרים כאלה, האופטימיות מקבל בוסט על ידי סוכנות אישית, agency.
סוכנות אישית היא ההבנה שלא הכול בשליטתנו, אבל עדיין יש לנו יכולת לפעול ולהשפיע על מה שיקרה בהמשך.
ספורטאי לא שולט ביריב.
הוא לא שולט בשיפוט.
הוא לא שולט במזג האוויר.
הוא גם לא שולט בתוצאה הסופית.
אבל הוא כן יכול לבחור את הפעולה הבאה שלו.
לשנות טקטיקה.
לבקש עזרה.
להתאפס אחרי טעות.
להמשיך להילחם.
להפנות את הקשב למה שחשוב עכשיו.
וזה בדיוק המקום שבו אני אוהבת להשתמש ב-WIN:
What’s Important Now.
כשאני לא יודעת מה יקרה בעוד שעה, מחר או בעוד חודש, אני עדיין יכולה לשאול:
מה חשוב עכשיו שאעשה?
אופטימיות לא נשארת רק בראש
יש סיבה נוספת לכך שאופטימיות מעניינת אותי - כי היא לא נשארת רק ברמת המחשבה.
מחקרים מצאו קשר בין רמות גבוהות יותר של אופטימיות לבין מדדים שונים של בריאות, כולל סיכון נמוך יותר לאירועים קרדיווסקולריים ולתמותה מכל הסיבות. מטא-אנליזה שפורסמה ב-JAMA Network Open ב-2019 כללה 15 מחקרים ויותר מ-229 אלף משתתפים ומצאה קשר בין אופטימיות לבין סיכון נמוך יותר לאירועים קרדיווסקולריים ולתמותה. מחקר מטא-אנליטי נוסף שפורסם ב-2022, והתבסס על שישה עד שבעה מחקרים עם יותר מ-180 אלף משתתפים, מצא קשר דומה.
חשוב לדייק כאן: אלה בעיקר מחקרים תצפיתיים, ולכן הם מראים קשר, ולא מוכיחים שאופטימיות כשלעצמה גורמת לאנשים לחיות יותר או להיות בריאים יותר.
אבל הממצאים כן מצטרפים לגוף מחקר שמעלה שאלה מעניינת: מה קורה כשאנחנו רגילים להסתכל על העתיד מתוך אמונה שיש לנו יכולת להתמודד ולהשפיע?
כנראה שזה משפיע על יותר מאשר מצב הרוח שלנו.
אופטימיות ריאלית היא גם כלי מנהיגותי
הדבר נכון גם למנהלים, מאמנים, הורים ומנהיגים.
בכל מקום שבו אנשים צריכים ללכת יחד לכיוון מסוים, יש משמעות לאופן שבו המנהיג מתייחס לקושי.
מנהיג לא יכול להבטיח לאנשים שהכול יהיה בסדר.
הוא גם לא צריך להעמיד פנים שהוא לא רואה את הבעיה.
הקבוצה מפגרת בעשר נקודות?
אומרים את זה.
יש משבר בעסק?
מסתכלים עליו.
יש בעיה?
מגדירים אותה.
ואז מגיע החלק החשוב:
"זה המצב. עכשיו בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות."
זו בעיניי אופטימיות מנהיגותית.
לא "אל תדאגו".
אלא:
"נכון. יש לנו בעיה. ואני מאמין שאנחנו יכולים להתמודד איתה."
דוגמה ספורטיבית טובה לכך הגיעה ב-NBA בפלייאוף 2026. במשחק הרביעי של סדרת הגמר, הניקס פיגרו מול סן אנטוניו ב-29 נקודות, ובכל זאת חזרו לניצחון 107:106, כשהסל המכריע הגיע 1.2 שניות לסיום. זו הייתה הקאמבק הגדול ביותר בתולדות גמר ה-NBA.
גם בטניס קיבלנו לאחרונה דוגמה אחרת לאותה נקודה. בן שלטון חזר מפיגור מול קרלוס אלקראס באליפות ארצות הברית הפתוחה 2026, במשחק שנמשך 4 שעות ו-28 דקות והסתיים ב-3:33 לפנות בוקר.
בשני המקרים אין כאן הוכחה ש"אופטימיות" היא מה שניצח את המשחק.
וזה בדיוק העניין.
אנחנו לא יודעים מראש מה יקרה.
אבל כל עוד המשחק מתקיים, יש עדיין פעולות שאפשר לעשות.
איך מפתחים חוסן מנטלי אצל ילדים ספורטאים צעירים?
גם כאן אני חושבת שאפשר ללמד אופטימיות ותושייה בלי להפוך את הבית למעבדת חשיבה חיובית.
הורים לספורטאים לא צריכים להבטיח לילדים שלהם שהכול יהיה בסדר.
הם גם לא צריכים לנסות למנוע מהם כל הפסד, טעות, אכזבה או כישלון.
להפך.
ילדים מפתחים חוסן מנטלי כשהם פוגשים קושי ולומדים שהם יכולים להתמודד איתו.
Handle hard well.
טעות היא לא הסוף.
כישלון הוא לא הסוף.
הם פסיק. לא נקודה.
כשהילד מפסיד, במקום למהר להגיד:
"לא נורא, בפעם הבאה תנצח,"
אפשר לעזור להם להתמודד עם הפסד ולשאול:
כשהיא נכשלת במבחן:
"מה אפשר ללמוד מזה? מה אפשר לשנות לפעם הבאה?"
וכשהוא אומר:
"אני לא יכול,"
לא חייבים למהר לשכנע אותו שהוא כן יכול.
אפשר לשאול:
"אז מה יכול לעזור לך?"
זו תושייה.
לנסות שוב.
לשנות כיוון.
לבקש עזרה.
ללמוד.
להתאמן.
לחפש פתרון.
אופטימיות היא לא אמונה שהכול יסתדר
אולי זה הדבר שהכי חשוב לי לקחת מהרעיון הזה.
אופטימיות לא אומרת להאמין שהחיים יתנו לנו את מה שאנחנו רוצים.
היא לא אומרת שכל הפסד יהפוך לניצחון, שכל טעות תוביל להזדמנות, או שכל משבר יסתיים בדיוק כמו שקיווינו.
היא אומרת משהו הרבה יותר שימושי:
גם בתוך מציאות שלא בחרתי בה, יש לי יכולת לפעול.
אני יכולה לשנות כיוון.
אני יכולה ללמוד.
אני יכולה לבקש עזרה.
אני יכולה לנסות שוב.
אני יכולה לבחור איפה לשים את הקשב שלי.
ואני יכולה לשאול מה חשוב עכשיו.
זו גם הסיבה שאני רואה באופטימיות חלק חשוב מהאימון המנטלי לספורטאים ולמנהלים.
כי למרות שכולם אוהבים ודאות, בסופו של דבר, הם לא צריכים לדעת מראש שהם ינצחו.
הם צריכים לדעת מה לעשות גם כשהמשחק לא הולך לפי התוכנית.
וזה נכון גם למנהלים.
להורים.
למנהיגים.
ולכולנו.
הכדור במגרש שלכם: תרגיל מנטלי
אנחנו לא יכולים להבטיח לעצמנו שהשנה הקרובה תהיה טובה.
אנחנו גם לא יודעים מה היא תביא.
אבל אפשר לבנות משהו אחר:
את הביטחון שגם כשהדברים לא מסתדרים, אנחנו מסוגלים למצוא את הדרך קדימה.
וזו האופטימיות שאני רוצה לאחל לנו לשנה החדשה.
לא שנאמין שהכול יסתדר.
אלא שנאמין שנדע להתמודד.
ושגם בתוך מציאות שלא בחרנו בה, נוכל לפעול, להשתנות ולבנות לעצמנו חיים טובים.
כך שבפעם הבאה שנעמוד מול משהו שלא תכננו, נוכל לעצור לרגע ולשאול:
"אוקיי. זה המצב עכשיו. מה המהלך הבא שלי?"
על הכותבת: טליה שחר היא מאמנת מנטלית לספורטאים ואנשים הישגיים, לשעבר כדורסלנית מקצוענית, עם קליניקה ברמת גן ובתל אביב. היא עובדת עם ספורטאים, מאמנים והורים, מנהלים ואנשים הישגיים, על שיפור ביצועים תחת לחץ וחוסן מנטלי.
תגובות