לזכור את הטוב: הכלי הפשוט שבונה חוסן וביטחון

מתאגרף יושב על מזרן. אימון מנטלי

לא מזמן היה לי מפגש בקליניקה עם ספורטאית שאני מלווה כבר תקופה. מ’ היא שחקנית בקבוצת כדור, תיכוניסטית נבונה וקצת חננה, כזו שמחשבת כל מהלך שלה ומציבה לעצמה רף כמעט בלתי אפשרי.

היא רגילה להפעיל על עצמה לחץ עצום "להצליח", בכל דבר.

כחלק מתהליך הליווי, אני מקיימת גם מפגש עם ההורים. במפגש הזה אני נותנת להם כלים להתנהלות מיטבית מול הספורטאי שלהם — גם דברים כלליים, וגם כאלה שעלו מהשיחות האישיות.

אני עושה מה שנקרא בשפת המודיעין: "מלבינה את המידע", כלומר, בלי לחשוף שזה הגיע ישירות מהילד.

קבלו ישירות טיפים וכלים שישדרגו את הביצועים שלכם

כששאלתי את מ’ מה המסר שהיא רוצה שאעביר להורים, היא ענתה בשקט:"שיזכירו לי את הטוב."

שלוש מילים פשוטות, וכל כך חזקות. כי מאחורי המשפט הזה מסתתרת אמת אוניברסלית: אנחנו נוטים לזכור ולהתמקד במה שלא עבד, ולשכוח את כל מה שכן. 

המוח שלנו מחווט לזה — הוא נצמד לביקורת כדי להתמודד עם הסכנות בג'ונגל, כדי שלא ייזרקו אותנו מהשבט, כדי "לשפר בפעם הבאה".

אבל על מנת להמשיך בדרך, הלב רוצה לדעת שהוא בסדר. שהוא מספיק.

מ’ גם ככה ביקורתית מאוד כלפי עצמה. היא מתמקדת בכל טעות קטנה ומונעת מעצמה מלשחק משוחרר, עד שהיא כמעט לא רואה את הדברים הטובים שהיא עושה על המגרש. 

וכשהיא מבקשת שההורים יזכירו לה את הטוב — היא בעצם מבקשת רגע אחד של נשימה וקבלה. מישהו שיאזן את כל הקולות הפנימיים שאומרים לה שהיא לא מספיק.

עם ההורים דיברנו על זה שהתפקיד שלהם הוא לא לאמן, אלא לתמוך. במיוחד מיד אחרי משחק, כשההורמונים גועשים, הסטרס בשמיים והמוח והגוף מותשים — זה לא הזמן לנתח מהלכים או לדבר על טעויות. זה הזמן לפרגן על פעולות נכונות ולהזכיר את הטוב.

אם הילד ירצה לנתח את המשחק — מצוין, תזרמו איתו. אבל בשום אופן לא ללחוץ. וגם אז, אם מדברים על טעויות, תהיו סקרנים, לא שיפוטיים.

שאלו: "מה גרם לך לבחור בזה?" או "מה עבר לך בראש באותו רגע?" לא כדי להוכיח, אלא כדי להבין – הספורטאי, ואתם.

הרבה הורים פוחדים שאם הם לא יעירו, הילד "יעוף על עצמו" ולא ישתפר.

או מנסים "לחסן" אותו מאכזבות על ידי התמקדות בבעיות.

או שהם סתם משכפלים דפוסים עמם הם בעצמם גדלו, כשכל הזמן ביקרו אותם.

אבל האמת היא הפוכה — רוב הספורטאים הם ממילא המבקרים הכי קשוחים של עצמם. בשביל ביקורת מקצועית יש את המאמן, ובשביל לבאס, יש חברים בקבוצה שתמיד יש להם מה להגיד. 

מה שהם צריכים מההורים זה קול אחד קרוב שמזכיר להם שהם לא סך כל הטעויות שלהם.

אז מה כן לעשות?

בסוף משחק, אני תמיד ממליצה: תנו חיבוק. תסמנו לספורטאי שלכם שמקומו בטוח — לא על תנאי, ולא לפי התוצאה. ואז פשוט תשאלו:"מה בא לך לאכול הערב?"את הניתוח הטכני תשאירו, כאמור, למאמן.

וזה לא רק אצל ספורטאים. גם בעולם העבודה, ההישגים והשאיפה למצוינות — אנחנו שוכחים להזכיר לעצמנו את הטוב. למנהל שליוויתי הצעתי לכתוב "קורות חיים של הצלחות": רשימה של רגעים, החלטות ופעולות שהוא גאה בהן.מסמך שאפשר לחזור אליו ברגעים שבהם הביטחון או המוטיבציה נעלמים.

לי, למשל, יש קבוצת ווטסאפ עם הודעות מפרגנות שקיבלתי לאורך השנים מספורטאים והורים. היא הבאר אליה חוזרת אליה, במיוחד ברגעים שבהם אני מרגישה אכזבה או חוסר ביטחון, כדי לשאוב השראה וביטחון ולזכור את ההשפעה החיובית שיש לעבודה שלי.

כי לא משנה באיזה תחום אנחנו פועלים - כולנו צריכים שמישהו, לפעמים גם אנחנו בעצמנו,יזכיר לנו את הטוב.

עכשיו תורכם:  תחשבו על ילד, קולגה, שחקן בקבוצה או אולי על עצמכם —

מתי בפעם האחרונה מישהו הזכיר לכם את הטוב?

תעשו את זה היום.

לא נדרש ניתוח, לא נאום — רק מבט, מילה, חיבוק, תזכורת אחת קטנה

שיכולה לשנות את כל התחושה מבפנים.

נ.ב

רוצים ליווי ותמיכה כדי ללמוד איך להתכונן היטב במעברים? צרו קשר עכשיו ונבנה יחד תכנית שתכין אתכם למאני טיים.

צרו קשר עכשיו!