כשהלחץ עולה והלב דופק, זה לא פחד. זו דריכות.
- טליה שחר
- 23 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 10 ביולי
הימים האלה מביאים איתם עייפות, לחץ ותחושת ייאוש. כולנו חווים את זה.
אין לי הרבה מה להוסיף על כל מה שנאמר.
אבל בשיחות טרוטות עיניים בפיג'מה וקרוקס עם שכנים במקלט
וגם עם מתאמנים,
עלה השבוע שוב ושוב אותו דבר:
"ההתרעה של פיקוד העורף מלחיצה אותי, במיוחד באמצע השינה."
זה לגמרי מובן.במצב כל כך מתוח, כולנו על הקצה.
אף אחד לא צריך להיות גיבור.מספיק להיות אנושי.
אבל כאן בדיוק מגיע הרגע לעצור ולהגיד –
אה, סליחה חבר'ה...זה אמור להלחיץ.
הלוואי שלא היינו צריכים להתמודד עם המציאות הזו.
אבל כשאנחנו נדרשים לפעול מהר, הגוף והמיינד חייבים להיות דרוכים.
והלחץ שאנחנו חווים הוא סימן לכך שהם מוכנים בדיוק לזה.
בעבודה שלי עם ספורטאים ומנהלים אני מדברת הרבה על עקומת העוררות והביצועים – אותו גרף בצורת גבעה שמראה איך הביצועים שלנו מושפעים מרמת העוררות (כלומר: עד כמה אנחנו דרוכים או רגועים).
כשיש מעט מדי עוררות – אנחנו עייפים, איטיים, אדישים.
כשיש יותר מדי עוררות – אנחנו מוצפים, לחוצים, משותקים.
ובאמצע, בפסגת הגבעה? שם אנחנו במיטבנו: דרוכים, ממוקדים, חדים.
כשהראיתי את הגרף הזה לאחרונה למנהל שהרגיש מוצף לפני פרזנטציה חשובה, הוא הצליח למקם את עצמו על העקומה, והבין את מה שהגוף שלו ניסה להגיד לו.
בעקבות השיחה הוא למד לזהות אם הוא צריך להירגע (דרך נשימות או הליכה קצרה),
או דווקא להרים את האנרגיה (עם שתייה קרה או קפיצות במקום להעלאת הדופק).
הוא הפך את העוררות והלחץ לכלי, לא למכשול,
ובכך שינה את הדרך שבה הוא הכין את עצמו לבמה או לפגישות חשובות.
וזה בעצם אחד הדברים שמבדילים בין ספורטאי מצטיין לספורטאי ממוצע -
הוא מפרשים את הלחץ לפני תחרות לא כפחד מצמית או כסימן שמשהו לא בסדר,
אלא כאיתות שהגוף מתכונן למשימה שעומדת בפניו.
וכשהם 10 דקות לפני תחרות,
הם מתעלים את הדריכות הזאת בלעשות
את מה שצריך לעשות כדי להגיע הכי מוכנים לשריקת הפתיחה.
הלוואי שלא היינו צריכים להתמודד עם המציאות הזו.
אבל כשאנחנו נדרשים לפעול מהר, הגוף והמיינד חייבים להיות דרוכים.
והלחץ שאנחנו חווים הוא סימן לכך שהם מוכנים בדיוק לזה.
למרבה הצער, המצב הנוכחי אינו פרזנטציה במשרד או משחק טניס.ואם לספורטאים שאני מלווה אני אומרת שהתחרות מחר
היא לא עניין של חיים ומוות,
הרי שהמצב הנוכחי הוא בדיוק זה.
אנחנו מצב חירום.
לכן, כשהטלפון מתחיל לרטוט, לצפור ולהבהב,
זהו בדיוק הרגע שבו מנגון ההישרדות הקדמון שלנו נכנס לפעולה,
ואנו נדרשים להיות דרוכים ומוכנים להציל את עצמנו.
במיוחד אם אנחנו בדרכים
או כשאנחנו מתעוררים באמצע הלילה.
זה לא זמן ל"אהלן אהלן".זה זמן למיקוד.
לשרירים שמוכנים לרוץ למקלט בשעת הצורך.
לעיניים שמתפקסות על הסביבה.
למוח חד שמוצא את המרחב המוגן הקרוב ביותר,
שאוסף את הילדים,
בודק מה עם השכנים,
ויודע בדיוק לאן הוא צריך ללכת.
אז נכון– זה לא נעים להתעורר לתוך מציאות של טילים.וכן – חשוב לא להיכנס ללחץ מוגזם שמשתק.
אבל ברגע שאנחנו מבינים שהלחץ הוא לא חולשה,
אלא מנוע לדריכות אופטימלית שנועדה לשרת אותנו –אנחנו מפסיקים לפחד ממנו, ומתחילים להשתמש בו.
כי תכל'ס, אין לנו ברירה אחרת.
השורה התחתונה: ההבדל בין פאניקה לדריכות מתחיל בהבנה מה הגוף שלכם מנסה להגיד.
תחושת הלחץ בהתרעה המקדימה היא מנגנון הישרדות טבעי שמפעיל את כל המערכות שלכם. הוא מפקס את המוח, משפר את התגובות, והופך אתכם לגרסה החדה ביותר של עצמכם.
שזה מה שאתם צריכים להיות בימים אלה.
רוצים ליווי ותמיכה כדי ללמוד איך להיות ממוקדים ברגעי הלחץ? צרו קשר עכשיו ונבנה יחד תכנית שתכין אתכם למאני טיים.
תגובות